הנס הקטן

הילד ומקומו בזוג ובמשפחה בימינו

​

מנהל המרכז- ח'ליל סבית:  כמה מילות פתיחה בטרם נתחיל בסמינר היום ב"הנס הקטן". הסמינר מתקיים בפתחה של השנה השלישית של פעילות המרכ וניתן לומר שיחד עם הסמינר הזה המרכז הצעיר שלנו רושם כבר סדרה של שנות פעילות וסדרה של פעילויות של מסירה.

מרכז זה קם מאפס שקלים אפשר להגיד, עם האיווי והאהבה לפסיכואנליזה, של מי שמקיים את הפעילות שלו, ומהגיבוי של הדעה הנאורה, של מי שנותן מחסה לפעילות שלנו, ומתמיכה של אנשים שחשוב להם השיח האנליטי והנוכחות שלו בחברה, בתרבות.

לפני שניגש לסמינר ולתכנית של יום העיון, אציין שנתבשרנו הבוקר, על מותה של ג'ודית מילר, בתו של ז'אק לאקאן ונשיאה של השדה הפרוידיאני. לזכר תרומתה לפסיכואנליזה ולשדה הפרוידיאני, אני מזמין את כולנו לעמוד דקת דומיה לזכרה.

כפי שצויין בהזמנה, כותרת הסמינר כפי שנבחרה: "הילד ומיקומו בזוג ובמשפחה בימינו" . זו כותרת שהציעה הקולגה פרלה מיגלין תוך כדי וסביב העבודה שלנו מול מקרים במרכז.

לאחר הרצאת הפתיחה יתקיימו לאורך היום שני פנלים: את הראשון תנחה פרלה מיגלין, כאשר אני וענת פריד נציג בו מקרים. את הפנל השני ינחה שלמה ליבר ויציגו בו מקרים שרון זוילי-כהן ומרקו מאואס.

לעבודה סביב כותרת הסמינר הזמנו את הקולגה אנתוני ויסנס, שמכבד אותנו בנוכחות שלו ושאנו שמחים שנענה להזמנה שלנו. אנתוני הוא חבר באסכולה הלאקאניאנית לפסיכואנליזה ובאגוד העולמי לפסיכואנליזה, אנליטיקאי של האסכולה בין השנים 2008-2011 ופרופ' לפילוסופיה באוני' האוטונומית של ברצלונה.

נתחיל בחלק הראשון של הסמינר שיימשך כשעה, נקשיב לתרומה של אנתוני סביב הנושא של הסמינר בהרצאה שכותרתה: פלוס המשפחה. בבקשה אנתוני.  

הרצאה ראשונה, אנתוני ויסנס:

תודה על ההזמנה הזאת, כמובן צריך לציין את ג'ודית מילר. הנושא שמעסיק אותנו הוא - הילדים.היתה לה עמדה מיוחדת, והיא ייצגה בצורה העמוקה ביותר את מי שהוא איננו פסיכואנליטיקאי בתוך האסכולה. זה היה משהו שלאקאן היה מאוד מחובר אליו. באסכולה היו חברים מעורבים ולאוו דווקא אנליטיקאים. הם שייכים לדור שהיו בוגרי École Normale Supérieure בפריז. ג'ודית היתה הבוגרת הראשונה והתקבלה למוסד הזה של השכלה גבוהה מאוד סלקטיבית. דומני שהיתה פה בכנס לפני שנתיים. היא ואחרים כמותה היו מסוג האנשים שאינם פסיכואנליטיקאים אבל מרגישים שהם מעורבים בנושא הפסיכואנליטי. זה היה משהו שהיה יקר לליבו של לאקאן, שיהיו אנשים שאינם פסיכואנליטיקאים בתוך האסכולה הפרוידיאנית הכוללת גם אנליטיקאים וגם אחרים. זהו חלק של התרבות שבו אנשים רבים נכשלים. פילוסופים שבאים לעבודה של לאקאן: מנסים, נכווים ומפסיקים להתעניין. מוטב כך מאשר אלה שנאבקים.

לג'ודית מילר היתה גישה יוצאת מן הכלל, היא לא שימשה כאנליטיקאית וגם לא עברה אנליזה. לפני 4 שנים. היא מסרה עדות בפריז ושם העידה בפעם הראשונה שלרגל מחלתה היא חשה צורך לשכב על ספת המטפל, והיא אכן מילאה תפקיד מאוד נמרץ בבניית השדה הפרוידיאני. הייתה נשיאת הקרן של השדה הפרוידיאני שהיו בה שלושה רכיבים, ובכך היא גייסה והניעה דברים רבים וטובים במסגרת התנועה הלאקאניאנית ברחבי העולם. וגם בכל מה שנוגע לילדים.

לכתה הינו אובדן. אמנם ידענו שהיא חולה מזה מספר שנים ובכל זאת מותה הפתיע אותנו אתמול. כשקיבלתי את הבשורה היינו בביקור ב"יד ושם", ניצלנו את הקשר של המקום הזה ל"יד ושם", וההודעה המרה הזו צצה לנו על מסכי הטלפונים.

לפני מספר ימים נפטר חבר נוסף, סרז' קוטה. פרופ' שלימד בסקציה הקלינית בפריז, מרצה שם, שמעתי אותו מדבר על "טלוויזיה" של לאקאן. הוא גם נודע בעיקר מהקריאה המעמיקה בעבודותיו של פרויד. הוא שלט היטב בגרמנית וידע למקם בצורה נכונה את כל העבודה ואת המבואות הסתומים בעבודותיו של פרויד.

מילר הרגיל אותנו לביטוי הזה של "לאקאן נגד לאקאן" וסרז' קוטה ניסח את "פרויד נגד פרויד". היה צורך לנסח את הפסיכואנליזה. פרויד המשיך והעמיק את חידוש היסודות של הפסיכואנליזה, כפי שהוא יצר במקורות. מסרז' קוטה נשאר רק הטקסט הזה. המגע איתו תמיד היה חם. הוא היה איש נחמד מאוד. השתדל להעניק תשובות. אני רוצה להתחיל אך בטרם, בכוונתי להתחיל בהבעת זכרו של עמיתנו סרז' קוטה. לא יכולים היינו לצפות שיהיה צורך להוסיף את אותן המילים לגבי ג'ודית.

את העבודה הזו אני מציג לזכרו של סרז' קוטה שנפטר לפני כמה ימים בפריז. הכרתי את העבודה שלו, ראיתי אותו עובד על מקרים קליניים, הוא סייע לאנליטיקאים מתחילים וליווה אותם שורה אחר שורה. אותם צעירים שזכו ללמוד עמו והיום הם כבר כולם פסיכואנליטיקאים ידועים במסגרת האסכולה הפרוידיאנית, ולא רק שם. סרז' קוטה ביצע את העבודה במסגרת המרכז ליעוץ וטיפול פסיכואנליטי בפריז. הוא עבד במקום בו הליבה של הפסיכואנליזה מתבצעת. נותרו פרסומים רבים שלו שימשיכו לכוון אותנו בפרויד ולאקאן עוד שנים רבות. הטקסט האחרון הגיע שלשום – "לאקאן היומיומי"/"לאקאן מדי יום", ושם מופיע טקסט מעניין על מוסיקה. אני מניח שבעבודה שאותה קידם מילר הוא ניסה למצוא את בני דמותו של ג'ויס באמנות. מה שג'ויס עשה בספרות בהחלט יכול שיהיה לו מענה גם בתחומי יצירה אחרים. מתוך הבעת כבוד לסרז' סרז' קוטה בחרתי לפתוח את ההרצאה הזו עם הערות מתוך שני טקסטים שהוא כתב.

טקסט אחד, פורסם בחוברת "הגי'רפה הקטנה והגי'רפה הגדולה". זו התייחסות להנס הקטן, אותו ילד שנבדק ונבחן על ידי פרויד. "האב ההרוס". בגיליון 65 של ה - Cause Freudienne  הביטוי של לאקאן "המשפחה כשארית" והטקסט של סרז' קוטה נושא את הכותרת "הרומן המשפחתי של ההורים". "המשפחה כשארית", נשוב אליו בהמשך.

מבחינת המשפחה, סרז' קוטה מציג את הבעיה בצורה מאוד ברורה: "אין זה משנה אם ההורים נוכחים או נעדרים, הומוסקסואלים או הטרוסקסואלים.... ובלבד שהילד יצליח לפברק מסמן שימנע ממנו להפוך להיות העכבר במלכודת, בפנטזמה שלהם". העכבר קצת מזכיר לנו את תום וג'רי, והג'רי הוא מעין העכבר הקטן של החתול ההורי, באותו מאבק בלתי נגמר בין האחד לשני. האם בתנאים הללו במסגרת של נישואין, אותו דבר קטוע זה הוא משהו שבאמת צריך אותו. אתם יודעים שהוא מתייחס לליבה של התפוח, או הליבה של הכרוב, זה מה שנשאר אחרי שהתפוח נאכל אבל זה גם מה שאפשר לפרי או לירק להתפתח. מנקודת המבט של הילד, אשר על פי לאקאן וזה היה הלקח המתמיד של פרויד... הילד הופך להיות סובייקט מלא/שלם. הרעיונות של אנה פרויד נבעו מזה שחשבה שהילד לא מסוגל לבצע העברה של ממש אל הפסיכואנליטיקאי, אבל לא כך הוא, אנחנו מכשירים את עצמנו במסגרת אותה אסכולה שמסרבת לראות את הילד כאובייקט. הילד הוא סובייקט באופן מלא, ומעבר לדבר, יש לו גם את היכולת לבצע העברה.

פירוש הדבר שיש לו את האתיקה של האיווי שלו, את החרדות והמועקות שלו, ועם האתיקה הזו הוא מיישם פוליטיקה של החלטות שמאפשרות לו להתנהג התנהגות עקבית, בתוך עולם ששורר בו אי סדר עצום. הילד מנסה להשתלט על האובייקט מעבר לעקרון העונג. זה שהילד הוא קורבן קל לפנטזמות של ההורים, זה גורם לשימוש לרעה של הגדולים שמתיילדים כשהם משתמשים בכך. תפקידם של ההורים לתת לילד חינוך שתואם את תקופתם/התקופה אבל אנחנו לא צריכים לערב את הילד עם הפנטזמות שלנו.

אתם מכירים את המקרה של איש העכברושים, את הפנטזמה שלו ואת העינוי הנוראי שלא ניתן לתאר אותו. הוא אהב אשה שלא יכלה ללדת וזה מאפשר לנו מבט, ססגוני במידה מסויימת, על הביטוי שאנחנו משתמשים לעיתים עם ילדים, אובייקט קטן שלי, אפרוח שלי.. אבל מאחורי הדברים הללו יכולה להסתתר פנטזמה ענקית. פשוט כדי לגייס את הרעיון הלאקאנייני שהפנטזמה נמצאת בכל מקום ושולטת באיווים שלנו. תפקידם של המבוגרים הוא להעניק לילד את אותו חינוך.

בטקסט של סרז' קוטה הוא מציין שהאחריות לפברק מסמן, נמצאת על הכתפיים של הילדים. עם מה שמילר הרגיל אותנו לכנות "פירורים של הממשי" הילד צריך לפברק לעצמו משהו שלא היה קיים קודם והאחריות לכך רובצת על כתפיהם של הילדים, לפברק מסמן שייצג אותם. ומעצם העובדה שהייצוג הזה באמצעות מסמן נעשה מול מסמן אחר ואז הם צריכים לתת מענה לשיסוע שהדבר הזה מחולל בהם כשהדבר הופך אותם לסובייקטים וגם הניכור משרשרת המסמנים שהדבר הזה יוצר... שמשמשים כמתווכים בין הילד לבין משפחתו.

הדוגמא הקלאסית הוא אותו סליל של ה - Fort/da שהילד משחק איתו, זה מאותה תקופה שנשים היו יושבות בבית ועוסקות בתפירה וזו היתה שארית ממה ששימש להטליא בגדים. אותו אובייקט מעץ שאפשר היה להכניס לגרב והילדים היו משתמשים בו למשחק. נשתמש באותה דוגמא של פרויד, עם הפעולה הזו, אותו ילד שפרויד התבונן במשחקים שלו, הופך את הצעצועים למסמנים.

המראה בכניסת הבית בה המבוגרים מביטים מבט אחרון לפני שהם יוצאים, אנחנו יודעים שהדבר הזה נמשך במסגרת המשחק (של הילד עם הסליל), עם העלמות האב ואח"כ העלמות האם שנפטרה (בתו של פרויד) במגפה של השפעת הספרדית בשנת 1919. זו היתה אחת מבנותיו של פרויד שנפגעה מהמחלה והילד הזה (הנכד של פרויד) פועל כסובייקט של ממש כשהוא מייצר את תנועות הניכור שלו בתוך המסמן, אמנציפציה לעבר אותה תפיסה אולטימטיבית אחרונה של דחף המוות... ובמסגרתה הוא משלם מחיר של אובדן חפץ שיש צורך בה כדי להרוויח את האהבה. כדי למצוא את האיווי שלו עצמו שיהפוך את חייו לבעלי ערך.

סרז' קוטה ציין עוד סוג של תנועה, באותן צורות מגוונות של המשפחה בימינו, זו עדיין משפחה ולא משהו אחר, גם אם המשפחה מופיעה כדבר מסוכן שהמסלולים שלה יכולים לדרוס את האיווי, היא מופיעה גם כמו המקום שבו השלבים הראשונים של האיווי מתפתחים. אולי אפילו פרי מורעל, כפי שזה מודגם באותו תפוח מורעל שהמכשפה נתנה אותו לשלגיה, שם מסופר לנו כיצד הפנטזמות של המבוגרים לוכדות את הילדים. במסגרת הפסיכואנליזה ניתן למצוא את אותו מהלך שבאמצעותו נטרף.

משפחה כנגד הצורות הקהילתיות, משפחה אמיתית יש בה איזשהו מיתוס, המיתוס של האב הממשי. צריך לכנות זאת מיתוס, לא משום נוסטלגיה לזמן קדום, אלא שהממשי, על פי המשנה של לאקאן כאשר הוא דיבר על הממשי הדמיוני והסמלי, הממשי הזה אינו עולה בקנה אחד עם האמת. אי אפשר לומר את האמת על הממשי. הממשי הוא האמת המופרדת, המפורקת. לאקאן ציין שהממשי של האב זה דבר מאוד בסיסי באנליזה, וסרז' קוטה מוסיף שזהו ממשי, אף כי הוא מיתי הוא יותר חזק מן האמיתי, והממשי מתקבל טוב יותר על ידי הבדיה מאשר על ידי האמת. מכאן החיפוש אחר האב הממשי. גם כאשר זה נעשה על ידי תרומת זרע, מה שאינו פותר את תעלומת האבהות. האב אינו המוליד המחולל. את הממשי הזה אנחנו תופסים מהצד של ההתענגות, והתענגות זה משהו שאופייני לכל אחד. אנחנו לא חולקים את ההתענגות. לפעמים אנו מדברים על התענגות משותפת או קהילתית וזה מושג פרובלמטי.

ההוויה בפסיכואנליזה זה משהו שבא מתחום האהבה, משהו שלם שלא ניתן לייחס אותו לממשי. האב הממשי איננו המסמן שייצג אותו, למשל שם המשפחה, אלא משהו שלא ניתן לצמצם אותו למסמן, סרז' קוטה מציין את ההתנסות הקלינית של אותה הפרדה בין האב הממשי לאב המופרד לכל מיני סוגים של אבות ומתקיים בשביל הילד מתח בין תחליפי האב – אבות חורגים, חברים של האם, המאהבים, פיקציה של האב שההתענגות עוסקת בה. אפשר לסכם שכתוצאה מכך שניתן להסיק את האב מתוך מה שמעורר שאלה בהתענגות של הסובייקט, ואם אנו רואים את הילד כסובייקט מלא, סרז' קוטה מציין שזוהי השארית שלא ניתנת לצמצום, שתומכת ביצירת המשפחה במסגרת נישואין. האב כפונקציה שיכולה לשמש, זאת הפונקציה שלא ניתנת להעברה ולחישוב והיא מודחקת במרבית המקרים.

בואו נבדוק מהי המשפחה? זהו מוסד שלא נכנע לאוטופיות הקהילתיות. לאקאן כתב זאת "בכתבים". זה היה באופנה לבדוק את המרחבים הקהילתיים שאינם משפחתיים. על פי הדברים האנרכיסטים שאמרו: ללא אב, ללא בוס... בספרדית אומרים "לא זוג ולא משפחה". מצד אחד יש להם אידיאולוגיה אחרת, אך באותה שעה הן היו פיקטיביות ....

לאקאן הכריז על כישלון העניין ואנחנו יכולים להסכים איתו שאנחנו יכולים לבדל את הפונקציה של האב הממשי. המשפחה, אפוא, משכנת בתוכה את הממשי של האב ולכן לא יכולה להיות מוסד קוהרנטי וקבוע, וזה מה שגורם לאי סדר במשפחה וזו חוסר האפשרות למקם את האב הממשי. בה בעת המשפחה מקבלת את זה שהיא זאת שגורמת לאי סדר שלה עצמה. היא מתמקמת בין היצירה לבין ההרס, והוא גם גורם להפרדה וגם מה שמכנס בתוכו. במילים אחרות, האב שהוא עקרון ההתכנסות, כמי שנושא את השם הוא גם נושא את הנפילה הסמלית.

האב כמסמן זהו הסירוס, אבל כממשי הוא נעלם בתוך הפעולה עצמה שגורמת לו להיות זה שנותן את השם. הערבות שהאב הסמלי מספק נובעת מהחלום, שדורש ערבות לכל דבר. הנוירוטי הוא זה שדורש ערבות לקיומו, ועל סמך זאת אנחנו רואים את כל הסוגים של משפחות. השימוש במיתוס מכיל בתוך כבליו את אותו קצה ממשי שם. המיתוס מתפרק ועובר אנליזה. מבחינת הילד אנחנו מדברים על סיפורי פיות, ענקים, האבות הנוטשים וכו', היום אנחנו רואים את ההתעללויות בילדים, שנחשבות כעבירות, בסיפורי האחים גרים. יש את ההורים הנוטשים את ילדיהם, אלה דברים היסטוריים, הענקים טורפי הילדים, המכשפות שהנשיות שלהן ממאירה ומופיעות מכאן ומשם. אנחנו ראים את הפנטזמות המשפחתיות המופיעות כאן. אשר לילד, שבשלב מאוחר יותר כאשר הוא מתבגר הוא הופך זאת לצורות אפיות, שם הסובייקט מוצא ואז יש לנו שיסוע מסויים, הפרדה בין בנים לבין בנות, הבנים רוצים להיות מצילי העולם, והבנות רוצות להפוך לאובייקטים של אהבה מושלמת. לא ראיתי את הסרט האחרון של סופר וומן שמייצגת את הפנטזמה הגברית, היא זאת שמצילה את העולם. מדובר בסוג של הזדהות ניידת. כל זה מוביל לרומנים, ספרים מהמאה ה 19 וה 18 אשר מספרים את הגלגולים של משפחות, אמיל זולא ... סופרים אחרים מספרים על משפחות עד שג'יימס ג'ויס מספר לנו את סיפורו ב"דיוקן האמן כאיש צעיר" ושם זה מסתיים בצורה נורמלית, כמקובל בגלות. הגלות של ג'יימס שנפרד ממשפחתו בצורה חדשה ולכן ג'ויס בעצם רצח את הרומן המשפחתי, ולא נדבר על יוליסס, שם זה עוד יותר גרוע. גם כל הצורות של לספר סיפורים משפחתיים עובר חוט שני של חוסר האפשרות, העברה של הרכוש היא תמיד התירוץ לרציחת האב וגרימת הופעתו של האב הממשי.

האהבה והשנאה באים כאן תחת היחס שאיננו קיים – שנאות משפחתיות. בקטלוניה מאשימים אותנו, מצד הבדלנים, שאנו גורמים לפיצול משפחות. מה שגורם לפירוד בקרב המשפחה זה האב הממשי ואם בימינו אפשר לדבר על המשפחה המפורקת זה כי הממשי לעולם לא נמצא במקומו. זו הלוגיקה המשפחתית. אתם מכירים את הביטוי של הנוצרי שאמר בנוגע לישו: "לא היית מחפש אותי לולא מצאתי אותו קודם לכן". לצערי אני לא יכול לדבר איתו על כך.

ברגע הבריאה לאדם אין שם ליצורים שאינם מיניים, למשל החיידקים. אתם יודעים שלאקאן דיבר על כך תמיד, שהחלוקה בין המינים התחילה במחזור האבולוציה ברגע שבו הרבייה חייבה את מות אלה שהולידו. למשל, על "מעבר לעקרון העונג" של פרויד נאמר שם שנערכו ניסויים בחיידקים שנראו בני אל מוות משום שהם התרבו בדרך לא מינית ובדרך זו אפשר היה להוכיח שהם בני אל מוות. המוות מופיע ברגע שיש רבייה, שיש הולדה, ולאקאן חזר על כך.

אנחנו רואים כיצד הפונקציה של המשפחה מעמיקה. הפונקציה של המשפחה: היחס בין אם לילד, בקשרים בין האחים והיחס בהבדל בין האב לאם בא לידי ביטוי כמו המבנה של תסביך אדיפוס. לשלושת המבנים הללו תואמות שלושת העמדות של ההוויה:

מבחינת היחס הראשון הוא מכיל את ההבדלה בין הטבע לבין התרבות. ההזנה היא צורך טבעי אבל זה הופך להיות נפשי/רגשי. הגמילה תואמת את ההבדלה בין  שני האקטים? הללו, וזה מחלק את העולם בין שלב של פנטזיה לבין זה שהסובייקט בונה מציאות שמתנגדת למציאות שבתוכה יש את דחף המוות.

מי שנולד בידי הטבע מוליד את הפונקציה של הזמן. האהבה חיה בתוך הזמן, כמטאפורה של הוויה שיודעת מה פירושו להמתין.

ההתנסות השנייה עולה בקנה אחד עם מציאת האנשים הדומים לך.

ההתנסות השלישית....

אני לא יכול לסיים מבלי להזמין אתכם לקרוא את הטקסט של לאקאן, מדובר בהערה על הילד שהוא מסר בשנות השבעים וזה נמצא ב"כתבים". שם הוא מתחיל בדיבורים על הפרמננטיות של המשפחה על כל הגלגולים שהיא עברה. במשפחה מדובר, לפי לאקאן, לקיים את היחס לאיווי שאיננו אנונימי. האיווי איננו אנונימי! מחר אדבר על כך שהאיווי יכול היה להראות כבן אל מוות, מה שמשאיר פתוח את השאלה של ההתענגות והיחס האפשרי שלה לשם.

מילר ב 2006 אומר שאותה פונקציה של שארית מחזירה אותנו לעובדה שבמשפחה יש משהו שלא חדל להיכתב. בשלב הזה לאקאן מסביר את ההתענגות של האם והאב. לגבי האם – אינטרס ייחודי שעיקרו טיפול בילד שהולך לאיבוד דרך החסרים שלה עצמה. מבחינת האב – ההתענגות באה מכך ששמו הוא הווקטור של ההתגלמות החוק באיווי. שם הממשי שנמצא מחוץ לחוק בא לידי ביטוי.

הטקסט של לאקאן מתפתח ונוגע במימד של הסימפטום כ"שיבת האמת לתוך הסדק של היד" ולאקאן יוצא מתוך שני ייחוסים לסימפטום – עונה לאמת המשפחתית (אפשר לחשוב על "הנס הקטן" שבגלל הפוביה הכפולה שלו ייגרמו גירושי הוריו. אלה המקרים המורכבים והפתוחים ביותר להתערבות שלנו). מצד שני אין המדובר עוד במבנה אלא ביחס דואלי של אם וילד. הילד הופך לאובייקט של האם ומצוי בפנטזמה שלה, התיווך של האב חסר והאיווי של האם מגיח. האיווי הזה הוא האיווי הקרוב ביותר להתענגות. האיווי של האם שלא דומה למשהו אחר ומילר ראה בכך את ההתקרבות להתענגות, כשהילד הופך לאובייקט של האם. כלומר, ההתענגות שאמורה לגרום לאיווי שלה בלי ההזדהות עם האידיאל של האני שיכול להגיח כאפקט של תסביך אדיפוס. על רגע זה הילד מוצא עצמו בזיווג עם האם במצב שמשאיר אותו פתוח לכל האחיזות הפנטזמטיות. הילד הופך לאובייקט, כלומר, עונה לתביעה שלא באה על סיפוקה מצד האם או שהופך לקיבעון של המבט, שם אין את האחר הגדול, או מה שגורם לאומללות של האם "הילד מהווה את החסר אשר מהווה את האיווי של האם" ועוד יותר מכך, הילד מנכר כל גישה אפשרית. במקום הגישה הזאת, הילד הוא גוף או קיום או תביעה להגנה, אבל הילד לא מוגן מפני הניכור עצמו. זה המצב ולא משנה המבנה של האם.

האם הפרוורטית - משתמשת בילד כפטיש.

האם הפסיכוטית – הילד מגלם סירוב קדמוני לדחייה. אותו סירוב ראשוני וזה העדר רישום של קיומו כאותה הוויה של אהבה. המצב יכול להפוך לכרוני אם מוסיפים את הסימפטום הסומטי, פיגור או מוגבלויות אחרות, פגמים מולדים או נרכשים שבהם הילד הנכה הופך למקור בלתי נדלה להתענגות של האם. אני מניח שהדבר שכתב לאקאן אותה הערה על הילד זה טקסט בשני חלקים.

דיון:

סולי – הייתי רוצה לבקש מאנטוני שירחיב על המושג של הכפילות שהוא תיאר באב הממשי.

ויסנס – הממשי הוא כמובן ללא חוק. נטול חוק, והכפילות מייצרת חוק. זה סוג של גישה. העבודה שלנו כיום, כשמתעניינים בהוראה האחרונה של לאקאן, אנחנו מנסים לתפוס את אותו ממשי נטול חוק וזה מפוצל כשיש שני צדדים. קליניקה עם ילדים נותנת לנו נתיב אל הממשי כפי שלאקאן תופס אותו, מאחר שכל קליניקה היא לגבי הממשי של האב. האב הוא פירור של הממשי, בעיקר כאשר המשפחה שהיא מוסד, ניסתה תמיד לתפוס את הרעיון הזה מבלי להצליח. אין משפחה מושלמת. יש אינסוף דרכים לכונן משפחה ולפי לוי שטראוס המשפחות בנות זמננו יצטמצמו לאותם רכיבים פשוטים ביותר ואי אפשר לצמצם את המשפחה עוד יותר כפי שיכול הילד לעשות. במשפחה, מדובר במבנים בסיסיים מורכבים והוא הצליח לעבוד על הטופולוגיה של זה. המשפחה מצומצמת ל - זוג והילד - והוא אפילו מוריד את האב כמשהו שמחפש את עצמו? ונדמה לי שזה צריך לשמש לנו מורה דרך לקליניקה של הילדים. יש את אותה שארית וליבה שנותרה מהפרי, אותו פירור של ממשי ואין לנו את המדע. יש כאן משהו שהוא בגדר בלתי אפשרי בעיקר משום שאצל הילד זה נתפס בתוך המימד של המיתוס, כמו בסיפורי אגדות, אבל יחד עם זאת אנחנו לא אוחזים את האמת אנחנו מוכיחים את קיומה באמצעות אי האפשרות להפוך אותה למשהו סמלי.

פרלה: זו גרסה מרתקת מה שבחרת להביא מסרז' קוטה על האב הממשי. האם כשלאקאן מציין את המטאפורה השנייה הוא עוסק בנקודה הזאת? הבלתי אפשרות של האב הממשי, שגם מפרק את המשפחה וגם נותן לה קיום, בד בבד. מה דעתך, האם העובדה שהילד יכול לתמרן עם המסמן בלי ההכרח של המשפחה, המטאפורה האבהית השנייה מטפלת בקרבה של הנקודה של האב הממשי או גם, למשל, בהרצאות בסנט-אן כשלאקאן מדבר על עקדת יצחק והוא אומר שאת מי שמקריבים זה את אברהם. האם שתי הנקודות האלה של המטאפורה השנייה והרפרנס שאת מי שמשסעים זה את אברהם... האם זה משמש את הכפילות שאתה הבאת?

ויסנס: זה אכן קצת הממשי של הדבר...כאשר מדברים על האב הממשי, המטאפורה איננה פועלת, אנחנו מעבר לשרשרת המסמנים, זה הקושי שלנו ולכן הפעולה של אברהם. זה מאוד מורכב, צריך לראות את הטקסט של הסמינר "על שמות האב" וכאן מדובר על המחיר שמשלמים כאשר מנסים לייצר מטאפורה, אבל אנחנו כבר לא שם היום. במקום לדבר על המשפחה המפורקת/מפוצלת. וזה מה שסרז' קוטה מצא, שהוא מדבר על האב המפוצל. הממשי הוא לא מטאפורי, המטאפורה היא סמלית, ואפשר להוכיח שהאנושות המציאה קונסטרוקציות מטאפוריות רבות כדי להמציא משהו הקיים בשרשרת המסמנים.

פרלה: המטאפורה השנייה, אני תופסת את זה אבל מה ששמת על הפרק זה המטאפורה השנייה זה המסמן כממשי, ולכן מה שזה ממשי זה המסמן. הוא הופך להיות החומר, כמו שאמרת בשורות הראשונות של ההרצאה, שהילד יכול לעסוק במסמן, בחומריות של המסמן בממשות שלו, לא בהכרח הוא זקוק למשפחה. זה מה שאתה הבאת. אבל ייתכן שבמהלך הבוקר נבהיר את זה.

ויסנס – כנראה משום שהאב הממשי נמצא בקשר עם השפה, גם אם זו שפת אם משהו מהממשי של האב יכול להיות מכונה ה- lalangue, של לאקאן. אותה המצאה של ג'ויס, כאשר הוא עוסק בדיוקן האמן, יש רגע שבו האב של סטפן רוצה למלא את תפקיד האב ומספר לו את הרפתקאותיו, וג'ויס מספר כיצד קולו של האב בעמדה של רמאי, וכשהוא מתחיל לאבד את הקול סטפן רואה כיצד האותיות, בשמות המוסדות שהוא רואה בשליטים ברחוב, האותיות מתחילות לקפץ ממקום למקום. יש את האנים מיוליסס וכאן מופיע הממשי של השפה שאינו קשור על ידי שרשרת המסמנים וזה מתמקם באחד המקומות שבו אחד מאותם פירורים של הממשי, אם האב הוא מפוצל הוא פירור של הממשי והעסק שלנו הוא למצוא את אותם פירורים.

מרקו: היה דיון מאוד ארוך בנושא של האוטיזם, סביב האחריות של ההורים, עם ברונו בטלהיים, שגרם לא מעט בעיות לפסיכואנליטיקאים משום שהם מצאו את עצמם דחוקים לפינה. האשימו אותם, אתם אומרים שההורים אחראים על האוטיזם של הילדים. המילה אחריות קשה להפריד אותה מהכתב הזה של לאקאן.... השאלה איך למקם את הנושא של האחריות בסדרה של לאקאן – האמא הפרוורטית, הפסיכוטית, הנוירוטית והגורל של הילד. מה שאני מוצא פתרון, מה שאנחנו קוראים אחריות, אין לזה קשר ברור עם הסדרה של לאקאן, זה משהו שצריך לעבוד עליו. זה לא קפיצה מיידית, יש את הממשי, אם כי זה נכון שלאקאן אומר "אנחנו תמיד פחות או יותר אחראים או אשמים על הממשי", משהו כזה.

ויסנס: צריך להפריד בין אחריות לבין אשמה. אנחנו אחראים על הממשי יחד עם זאת ההתענגות היא אוטיסטית, כלומר, זו אחריות שלנו, אין אחריות אחרת. אין זו אחריות ההורים. ואכן זאת האשמה שמאשימים בה את הפסיכואנליטיקאי והוא צריך לקבל הכשרה להתמודד איתו. האשמה עוברת לנוירוטי, ותזכרו, בתחילת סמינר XI יש התייחסות ידועה, כאשר לאקאן מדבר על פרויד ובלוילר ואומר שהוא (בלוילר) נפרד מ Ana O (אנה או) כי חש אשם.